הרימון בתרבות העברית

"וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.  פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב." (שמות פרק כח' פסוקים לג'-לד')

הרימון מסמל יופי וקדושה במקורות; בפסוקים לג' ולד' אפשר לראות שבגדי הכהן מצווים להיות מעוטרים ברימונים. גם בבית המקדש את העמודים היו מעטרים בציורים של רימונים.

הרימון נחשב גם לסמל תשוקה ויופי חושני במקורות:

"חוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. " (שיר השירים פרק ד' פסוק ג)

כיצד מתיישבים הקדושה הטהורה והתשוקה שהיא אם כל יצר?

המקורות מביאים לנו את סיפורם של רבי חייא ואישתו; בתלמוד הבבלי מסופר סיפור על רבי חיא שהיה מתנזר מאישתו משום שלא רצה להיות מוסח מן התורה. אשתו התחפשה לאחרת וניסתה לפתות אותו להביא לה רימון מן העץ. סופו של הרב שהביא לאישה שאינה אשתו (על-אף שהייתה אשתו) רימון (כלומר תשוקתו) היה תענית. פרשני הסיפור התלמודי מפרשים סיפור זה כך: "הסיפור מגולל עלילה המוכיחה שדרך הפרישות מובילה לחטא".

אם-כך, התשוקה איננה מובילה לחטא על-פי היהדות, במידה והיא ממומשת בתוך מסגרת הקדושה (במקרה זה – הנישואין). תשוקה וקדושה גרות יחדיו ומשלימות זו את זה בפרי הארץ – הרימון.

אחת הפרשנויות לספר שיר השירים היא שהוא מגולל את סיפור האהבה בין ישראל לאלוהיו. התשוקה העזה בין גבר ואישה משנה פניה לתשוקה ואהבה עזה של הברואים כלפי הבורא, ושל הבורא כלפי ברואיו.

השפע הוא ילדם המשותף של התשוקה והקדושה; בספר דברים פרק ח' פסוקים ז'-ח' נכתב:

"כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ;".

המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען הביאו עימם אשכול ענבים, רימונים ותאנים כדי להמחיש את עושרה של הארץ. רימון הוא אחד משבעת המינים בהם נתברכה ארץ ישראל כארץ של שפע, ארץ שיש בה קדושה לצד תשוקה.

אמנים ישראלים וציוניים רבים נעו על הציר המחבר את התשוקה והקדושה באמצעות הרימון:

בשירו של שלמה אבן גבירול "ואת יונה" הוא כותב:

"וְאַתּ יוֹנָה חֲבַצֶּלֶת שְׁרוֹנִים

וְשׁוּלַיךְ מְלֵאִים פַּעֲמוֹנִים,

וְרִמוֹנֵי מְעִילַיךְ זְהוּבוֹת

אֲשֶׁר יִדְמוּ מְעִילֵי אַהֲרֹנִים,

וְעֵת צֵאתֵךְ לְעֻמָּתִי אֲדַמֶּה

הֲלִיכָתֵךְ כְּשֶׁמֶשׁ בַּמְּעוֹנִים.

שְׁבִי פֹה יַעֲלַת-הַחֵן, לְנֶגְדִּי

וְהָעִירִי לְדוֹדֵךְ הַשְּׂשׂוֹנִים."

היונה, חבצת השרון, דודך והששונים (אשר מרמזים למילה 'שושנים') לקוחים מתוך שיר השירים ומסמלים את התשוקה, ואילו הפעמונים על השוליים, רימוני הזהב על המעיל של ה'אהרונים' (אהרון היה הכהן הגדול הראשון) לקוחים מתוך ספר שמות ומסמלים את הקדושה. שיר זה גדוש באזכורים של המקורות, ומקשר בין התשוקה לבין הקדושה באהבה העזה לאישה ולארץ .

גם ביאליק מזכיר את הקדושה והתשוקה בשיר "בין נהר פרת לנהר חידקל":

"אַךְ אִם-אֵין לָךְ חוּט הַשָּׁנִי

דַּבְּרִי שָׁלוֹם אֶל חֲתָנִי;

מַה-תַּגִּידִי לוֹ?  הַגִּידִי:

נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֶל יְדִידִי.

אִמְרִי לוֹ:  הַגָּן פּוֹרֵחַ,

נָעוּל הוּא וְאֵין פּוֹתֵחַ;

רִמּוֹן פָּז שָׁם יֵשׁ בֵּין עָלָיו –

אַךְ אֵין מִי שֶׁיְּבָרֵךְ עָלָיו."

נהר פרת ונהל חידקל מסמלים לפי המקרא את הגבולות של ארץ ישראל, אך הם גם נחשבים לנהרות אשר זרמו בגן העדן טרם הגירוש. החיבור של הקדושה, הארץ והתשוקה מקבל בשיר זה רבדים חדשים.

המלים חוט השני, חתני, ידידי, הגן הנעול הם אזכורים לתשוקה המובעת בשיר השירים, בעוד שהמלים "רימון פז בין עליו" מרמזות לרימון אשר קישט את עמודי בית המקדש - זה אשר לכבודו מקשטים את הסוכה ב"רימון בתוך עליו, וכל פירות הסתיו" (מתוך "שלומית בונה סוכה"/ נעמי שמר).

הרימון בשיר זה מסמל את בשלותה של הנערה המחכה לאהובה, אך למה היא מחכה? לקדושה, כי נאמר – "אין מי שיברך עליו". יברך עליו – ישא אותה לאישה תחת חופה וקידושין.

אנו מאחלים שנה של תשוקה וקדושה השלובות זו בזו לכל שותפינו!

© 2015 by TARBUT Movement

Call us:

+972-722615550

Find us: 

24 Keren HaYesod, Afula, Israel